מורשת ספרד והאסלאם: מדעי הרוח ומדעי החברה

מאת חביבה פדיה, בזיקה למושב “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע”

מבוא אישי

בראשית דברי אגדיר בקצרה מדוע בעיני שתי בעיות שלובות הן: הזהות החסרה של יהדות האסלאם ומשבר מדעי הרוח:
יהודי ארצות האסלאם הבלקן צאצאי מגורשי ספרד ומזרח אסיה כונסו כולם לישראל כהגירה, וכקולקטיב שבא לשרת צרכים של חלוצי הארץ. יש מן המנהיגים שהגדירו אותם כפרולטריון העתידי. הם נותבו ללא היסטוריה אל הספר הישראלי ובכך נושלו פעמיים. כפי שהגדרתי זאת בעבר: ההדרה מן הסֶפר, והניתוב אל הספַר.

ציבור שלם אינו יכול להתנהל ללא תולדותיו. וניתן לתאר זאת משתי נקודות מבט של יחסי סיבה ומסובב: ההיסטוריה של קולקטיב נחוצה להבנת המחשבה והספרות שלו. ובהתאמה גם בהיפוך: המחשבה והספרות של קולקטיב נחוצות לשם בניית הנרטיב ההיסטורי שלו. ובכל זאת עד המל”ג האחרונה עדיין היה ואף כעת יש צורך להיאבק על זכות הקולקטיב המזרחי להיסטוריה. ומדוע? ניתובו של הקולקטיב המזרחי להגדרה מעמדית חברתית נמוכה, כינונו על ידי ההגמוניה השלטת ככוח עזר מעמדי, המוגדר דרך עוניו חולשתו וחסרונו התרבותי העמיד אותו כמושא למחקר אנתרופולוגי, וגורם עד היום קשיים למובילי דעה ועמדה להכיר באקט הקולוניאליסטי החריף שבכך.

השבר הזה ניכר עד היום בקצר בתקשורת הקיים בין חוקרי המזרח מתחום מדעי החברה ומתחום מדעי הרוח. עד היום השיח על המזרחיות במסגרת מדעי החברה מתנהל לעיתים קרובות במנותק מן השיח בתוך מדעי הרוח ובכך העוול שב ומונצח גם בתוך המערכת האקדמית. אכן אין לבוא אל מדעי החברה בטענות. כי העובדה הפשוטה היא שקיים חסר גדול בתחום מדעי הרוח שבו אין הקשר ללימודי ההיסטוריה של יהדות האסלאם ולא ניתן לתקן זאת על ידי נישה שתיפתח לאחת מן הפזורות ואף לא רק על ידי לימודי ערבית או שפות נוספות. אלא יש לתת מתודולוגיה כלים והקשר ובסיס תיאורטי ואפשרות גישה לתולדות כלל הפזורות וזה ניתן לעשות ולתקן כיום – עשרות בשנים לאחר כינון האוניברסיטה הראשונה בישראל – רק על ידי כינון דיסציפלינה. באופן זה תוקנו עוולות היסטוריים עמוקים בארה”ב עם כינון לימודי נשים מחד או לימודי שחורים מאידך. שני ציבורי הענק הראשון בציוויליזציה כולה והשני באמריקה שהוחזקו כקולקטיב חסר היסטוריה. במקרה של היהודים זה חמור במיוחד כי היהודים הוחזקו ונתפסו באירופה הנוצרית כציבור החי מחוץ להיסטוריה ואו אז היהודים יוצאי אירופה כוננו את היהודים יוצאי המזרח צפון אפריקה ומזרח ודרום אסיה כקולקטיב נטול היסטוריה. אז מי אנו ה”מזרחים?” היהודים של היהודים? אולי לכן אנו “מסורתיים.”

אביא עתה בקצרה ציטוט של עצמי בראיון לעיתונות לאחר שנודע על אישור ההחלטה במל”ג ה:1
בכל החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון יש רק תקן אחד בנושא ההיסטוריה של ארצות המזרח, ובחוגי מחשבת ישראל ברוב המוסדות לא יושב אדם שמלמד את הרבנות הספרדית והשו”תים שלה. רוב הנוכחות היא באנתרופולוגיה, סוציולוגיה ואתנוגרפיה, שאינם נמצאים במדעי הרוח, וזה הופך את האנשים לאובייקט אנתרופולוגי. כשלאדם יש זהות, אתה מכיר בכך שזה מושתת על מדעי הרוח, על היסטוריה ועל מחשבה, ושהוא לא רק אובייקט. מה שמוזר שאלו שמתנגדים למהלך שלנו רואים בכך הפרדה מיותרת, ולא גזענות פנימית שלהם כלפי חצי מהעם היהודי.”

חצי מהם היהודי, שהזהות שלהם נמצאת כמושא בחוגים כמו סוציולוגיה אנתרופולוגיה ואתנוגרפיה וכשכך זהות זו הופכת לאובייקט. זאת בשונה ממה שמתבקש להיות דרך מדעי הרוח, ההיסטוריה והמחשבה. כמו שהרבה פעמים אמרתי שאם כבר יש אזכור למורשת יהדות ספרד, היא כפולקלור ולא כתרבות חוויה כהוויה זהותית חיה ונושמת.

מכאן ואילך אבקש לצטט ולהביא דברים ממסמך גדול שחיברתי בתפקידי במל”ג כיו”ר צוות מורשת ספרד והמזרח דברים שהתבססו ומתבססים על עבודתי המחקרית ועל דברים שפירסמתי בעבר בספר בעריכתי המזרח כותב את עצמו.

1. מאפייני זהות
אחד הדברים המיוחדים ביותר שהיהדות מתאפיינת בהם הוא היותה דת ותרבות שיש בתוכה נקודת חיתוך מרכזית של ייצוג של תרבויות ענק, מזרח ומערב . קהילות יהודיות התנהלו לאורך הדורות, במזרח ובמערב וגם יחד תוך שמירת מאפייני זהות קולקטיביים בצורה דו – מימדית.

דהיינו, כל אחד פיתח מאפייני זהות שקשורים לקהילה שאליה השתייך, תוך כדי שלקח חלק בתרבות הפיזית והרוחנית בתמונת העולם שבה הוא משתתף – יהודי במרחב היהודי ערבי/ מוסלמי או יהודי במרחב הנוצרי; אולם הבניה מודרנית של ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה היהודית נעשתה לרוב מתוך נקודת מבט אירופוצנטרית מובהקת, דבר שיש לו עדיין נוכחות חזקה בתפיסה ובהוראה של ההיסטוריה של עם ישראל במדינת ישראל במרחב חינוכי גדול, מבתי ספר עממיים ותיכוניים ועד ההוראה האקדמית . מטרתי היא לכונן שיח חדש.

עניינו של המסמך דלהלן הוא הצגת מבוא קצר בדבר הבניית המזרח ושאלת עיבודו מתוך זווית הראייה שלו עצמו; שאלת אוצרות ההיסטוריה שלו כבסיס לשבירתה של הבניית המזרחיות בחברה הישראלית, כבסיס לתיקון חברתי, חינוכי ותרבותי וכבסיס להתבוננות מלאה וחופשית בישראליות. ההבנה שאי התייחסות לממד זה היא שימורו של עוול היסטורי ושימור הקיטוב בחברה הישראלית על רקע אתני מעמדי ותרבותי.

קיים קשר מהותי בין השטחתו, היקפו המצומצם וחד–ממדיותו של תיאור היהדות בארצות האסלאם בספרי ההיסטוריה ובהקשרים תרבותיים לבין ה”נישה” שאליה נותב ומנותב ה”מזרחי” בארץ . זאת באמצעות קטיעתו של ההווה מתוך רציפותו עם העבר ההיסטורי, באמצעות בידודו ובאמצעות מיזוגו בישראליות היונקת בעיקר מן התרבות היהודית האירופית. חיתוכם של מזרחים מעברם מנתב אותם להתנהל בנישה מבודדת ומופקעת מכל רציפות היסטורית תרבותית של ממש. אגב כך המזרחיות אמורה לנוע לאורו של עתיד שבו תשולב ותיטמע . חיתוכם ושליפתם של המזרחים מתוך מיקומם ביהדות ארצות האסלאם – מיקום שהתבסס על הֶקשר דתי ומסורתי, על הֶקשר תרבותי – מקומי או על הֶקשר קולוניאליסטי – מעמיד את המזרחיות כמשבצת תלושה, חסרת כיוון ונטולת ממדי עומק . היעדרו של מבט היסטורי ותרבותי מלא על יהדות ארצות האסלאם הפך למובן מאליו והוא מוסיף להכשיל ממדים חיים ומתהווים בחברה הישראלית. על אף הרנסנס התרבותי העצום שחל מזה עשרים שנה מאז מהפכת הפיוט והשלכותיה במדיה, היעדר זה עדיין מיוצג בספרי ההיסטוריה, במערכת מוסדות החינוך של ההשכלה הגבוהה ותהודתו באותו ממד של התרבות הישראלית הנשען על הקצאת משאבים עדיין ניכרת. פתיחת המזרחיות לדיון היסטורי ותרבותי חדש חיונית לקביעת קריטריונים חדשים לדיון ביקורתי ולקריאת תיגר על הקודים הלגיטימיים של הישראליות.

ההתעוררות האמנותית המתרחשת בתרבות העכשווית מבטאת בין היתר חיפוש של בני הדור השלישי להגירה אחר משאבים תרבותיים ונושאים חדשים לדיון. במסגרת השיח החדש עשויות להתעורר שאלות חדשות והצעות רעננות בנושאים של סובלנות ופתיחוּת, אסתטיקה ואמנות (ובכלל זאת יצירות מוזיקליות, קולנועיות וספרותיות,) תרבות דתית וחילונית, המרחב היהודי–ערבי, משפחה ומגדר. כמו כן עשויות להתעורר שאלות על שפה ושפות : שפה ליטרלית והעברית והערבית כשפה מילולית וכשפה התנהגותית .מדינת ישראל היא מדינת הגירה מובהקת. להגירה אליה היה נופך אידיאולוגי חריף, שכן כינון המדינה כבית לאומי היווה ביטוי והמרה של תבניות משיחיות שפיעמו ברוח יהדות הגולה לאורך הדורות . בהקמת המדינה השתלבו ונחתכו יחד מספר צירים: הקמת המדינה הייתה שיאו של מהלך התעוררות הציונות באירופה, בה חברו יחד הליכים אימננטיים של חילון, הגדרה עצמית וסימון הדדי של היהודים אלו את אלו באירופה הנוצרית . שאלת מיקומה של מדינה זו במרחב המזרח התיכון הייתה שלובה, משלבים מוקדמים שלה, בשאלת ערביי הארץ. דינאמיקות שהתחוללו במרחב הארץ היו קשורות לעיתים קרובות לתפיסתה כמרחב ריק הממתין למימושו.

מדינת ישראל, בעיתוי זה של השלמת שבעים שנה להקמתה, מצויה ברגע שיא של הפגשת מציאות שהתהוותה עם המבט הרפלקטיבי אודותיה . זהו הזמן המושלם לבחינה ולבקרה של הפרדיגמה הבין דורית : סב אב ובן או סבתא אמא ובת . שלושה דורות, שלוש פעימות; כאשר הרצף הבין – דורי נשען על פי הגדרתי על טווח זמן של כשבעים וחמש שנה – כרבע מאה לפעימת הזכרון התרבותי של כל דור ולזמן החפיפה בין דור נתון ובין הדורות שקדמו לו.

2. ניתוב ההגירה: ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר
הכינון האירופאי המובהק של המדינה פנה לכינוס היהודים מכל ארצות הגירתם לאורך גלויות של אלפיים שנה. פרויקט זה של כינוס קהילות כלל כמה שלבים מובנים של הגירה מניפולטיבית: תחילה שיכלול כלי השכנוע ועידוד ההגירה, ולאחר מכן ניתוב הקהילות המהגרות בארץ . ניתוב זה כלל לא רק הכוונה לאזורים גיאוגרפיים מסויימים, לשוליים. הניתוב אל הספר ברמה הגיאוגרפית תאם את הפרויקט ההיסטורי, את עיצוב הזיכרון ואת עיצוב התרבות כספר שיש בו עיקר וטפל.

לאורך הדורות תפסו היהודים את עצמם כעם הספר. היינריך היינה הגדיר את היהודי כנודד עם ביתו עימו, עם ספר התנ”ך שלו . הרבה לפני כן, כבר במאה הארבע עשרה, הגדירו את עצמם מחברי “תיקוני הזוהר,” הספר הקבלי שנכתב על אדמת ספרד באווירת טרום גירוש, כמקננים בתוך הספר שהוא הבית היחיד. הקיום בתוך הספר היווה פיצוי והתנגדות של מיעוט פוליטי; אשר על כן דחיקת המזרחי מן ה”ספר” החדש בה”א הידיעה, מן הזיכרון ההיסטורי המעוצב מחדש – היווה פגיעה קשה במשאבים עליהם אמור להישען המהגר המונע מכוח חזון עזיבת הגלות והתחברות לחזון גאולה.

מכונני המדינה, שהיו שקועים לעומקם בשיח ובקונטקסט האירופי, הגדירו עצמם מחדש כפועלים על אדמת בור: איזו מכל צורת הכתב תיבחר להיות הצורה הגראפית של כתיבת האותיות, איזה מכל המבטאים ייבחר להיות הצליל המוזיקאלי של השפה, מי מכל הסיפורים יהיה הסיפור ההיסטורי של היהדות שחיה כביכול מחוץ להיסטוריה. במישורים של השפה נעשו בחירות של שילוב הכתב האשכנזי והמבטא הספרדי (ברמה של מלעיל ומלרע בלבד,) תוך כדי מחיקה מוחלטת של צורות המבטא של האותיות הגרוניות.

במישור ההיסטורי התשובה הייתה הברורה ביותר. ההיסטוריה סופרה מתוך נרטיב – העל של הקיום היהודי באירופה ומתוך התאמה מלאה לסיפור הפרוגרס שאפיין את המודרנה ואת הנאורות. משמעות הדבר הייתה שאוכלוסיות שלמות שהגיעו מארצות המזרח נדונו להדרה כפולה: בראשונה סבלו רבים מהם מניתוב מניפולטיבי לפריפריה, ובשנייה סבלו מחוסר ייצוג מוחלט בספרי ההיסטוריה שנכתבו במדינה. תופעה שאני מכנה: ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר. מצב מובהק זה של דיכוי היה מסובך ביותר בגלל שותפות הגורל של היהדות בכל קצוותיה לחלום המשיחי על השיבה לארץ ישראל.

מחויבות טבעית ותמימה זו מסבירה את הצלחתו הראשונית של כור ההיתוך, ואת פרק הזמן של ההשהיה שחלף עד שהתעורר בכל עוצמתו הדיסוננס בין חלום הגאולה הקולקטיבי ובין שאיפות הסובייקט לביטוי עצמי ותרבותי אותנטי . במובן זה הייתה המדינה לקודקוד של יישום דפוסים מפצלים בין מזרח ומערב בתוך דת חובקת שתי תרבויות ענק של הציוויליזציה האנושית, דת שהמיזוג בין שני קטבים אלה הוא מאושיותיה.

מימושו של הליך חזרת היהודי להיסטוריה, קרי הקמת המדינה כביטוי לחזרה אל היסטוריית העמים, היה כרוך אפוא במחיקתו של המזרח, בהגחכתו, בייתורו, בהפקעתו מעברו, ביצירת התנאים להתביישותו בעצמו, לנישולו מן ההון העצמי שלו, ובאי מתן כלים ממלכתיים, תרבותיים ומוסדיים לצרכים הרוחניים שלו ולמורשת התרבותית שלו.

הליכים אלה חזרו כבת קול על ניסיון היהדות לחזור למסגרת ההיסטוריה כבר באירופה; תהליכים אלה, שתחילתם בראשית העת החדשה, לוו אצל משכילים יהודים בסלידה ובסלידה עצמית, בדחף מאוחר אירכוב היהודי כאחר, ובתחושות חריפות של שלילת הגלות. יותר, עם הופעתה של חכמת ישראל בגרמניה של המאה התשע עשרה, יחס המשכילים החדשים לעברם היהודי הסתכם, כפי שמעיד גרשם שלום, ברצון להביא את היהדות לקבורה מכובדת . אצטט כאן מדבריו שיטיבו להכניסנו ללב סוגיית הארכיון:
“בנקודה זו נתגלעה באמת הסתירה העיקרית והעמוקה בכל ההרפתקה הגדולה הזאת של חכמת ישראל: “המגמות המשמרות והמגמות המחסלות במדע זה כרוכות אלו באלו ]…[ הרי הם =[גדולי המדע הרומנטי,] שלבניית האומה נתכוונו, לא הרגישו עצמם כקברנים. בתוך עמם הם יושבים והביקורת ההיסטורית היא להם השיטה הדיאלקטית של כל בנין אמיתי . אבל כמה שונה מעמדה של חכמת ישראל לגבי דיאלקטיקה זו, וכמה נורא הפרדוכס: הכרתם ההיסטורית לא התירה לבעליה את השימוש החיובי הגלום בשיטתם, והמדע הרומנטי ושיטותיו מופיעים אצלם כטקס מבהיל של קבורה”.

ברגישות מפליאה מטפל גרשם שלום בסלידה של חכמת ישראל מן העבר . אין הוא חושש לתאר את הניסיון להתפטר מנטל העבר במערכת מושגים וסמלים השאולה מן הקבלה . כל שאני מבקשת הוא לקרוא את תיאורו של גרשום שלום ואת כוחות ההנעה של מה שהוא מכנה “ההתאבדות ההיסטורית” כמוסיפים לפעול במרחב הישראלי וכמשוכפלים, עיתים שלא מדעת ועתים מדעת, על ההיסטוריה של המזרח:

“בתקופה האחרונה נוטים אנו לפעמים לטשטש יותר מדי את המגמות להתאבדות היסטורית, לחיסול ופירוק, הפועלות בהשכלה היהודית. עשרה לבושים לבש השד הממונה על החיסול הזה בארצות המערב, בגלוי ובסתר. ויותר מדי שוכחים אנו, שגם לחכמת ישראל חלק רב במגמת החיסול ]…[ יש חכמים שברור להם מה הם עושים והם עובדים למען החיסול וחוגגים את טקס הקבורה במחשבה דיבור ומעשה ]…[ היהודי רוצה להשתחרר מן עצמו, והמדע של היהדות הוא לו טקס של קבורה ובחינת שחרור מעול הרובץ עליו.”

ההקבלה בין מצבם של האינטלקטואלים היהודים בגרמניה ובין האינטלקטואלים ממוצא מזרחי בארץ מתבררת עוד יותר לאור מה שהגדרתי לעיל כיהודי של היהודי.

האקט המוזיאוני כאקט של טרום המתה – אשר היווה את תמצית היחס של היהדות החדשה המשכילה האירופית ליהדות – שב ושוכפל במרחב הישראלי ביחס הישראליות ליהדות, ביחס המערבי אל המזרח . הדיאלקטיקה של שימור כחיסול או כחיים המשיכה ונתגלעה במרחב, ואחד מביטוייה הוא פרויקטים של הנצחה הנחלקים לשניים והמבטאים את שתי קצוות הדיאלקטיקה: בקצה אחד אפשר למקם את פרויקט הארכיב – בתר – הכחדה (לאחר שואת יהודי אירופה, או לאחר הכחדת התרבות האצטקית / אינדיאנית באמריקה) ואילו בקצה השני – את ההנצחה שקדם – הכחדת – הישות הממשית (גרמניה הנאצית מול היהודים) , וכמו כן, להבדיל, את פרויקט ההנצחה שקדם – מחיקת –הזיכרון. את הזיכרון אגדיר לענייננו כמרחב הסימבולי אותו מבקשת ההגמוניה לסייג, למתן ולהגביל באמצעות חיסול כוחו החי והטיית נהרותיו לאפיקי אירכוב (=מוזיאוני המזרח).

אם בארצות המערב רצה היהודי להשתחרר מ”עצמו” – הרי שעם הקמת המדינה החל המרחב הישראלי להחיל על היהודים מארצות המזרח אותן “פרקטיקות סיוע” להשתחררות מן ה”עצמי” ומן העבר. את שניסתה לעשות חכמת ישראל למען היהודים באירופה, ניסו מובילי וגבשי המדיניות של המדינה הצעירה לעשות למען יהודי המזרח, לעיתים קרובות מתוך תמימות והזדהות עם רצונם שלהם לפרוק את נטל העבר היהודי והדימוי היהודי. ובפרפראזה נוכל לומר: “והמדע של חקר יהודי המזרח הוא לו טקס של קבורה ובחינת שחרור מעול הרובץ עליו.” ודאי הוא שבאותה קשת דימויים חריפה, פרקטיקה המופעלת על העצמי היא התאבדות, ואילו על הזולת עלולה להיתפס מקבילתה כרצח, רצח הזיכרון. הפרויקט העכשווי הנחוץ לתרבות הישראלית, אם – כן, הוא מטמורפוזה של הארכיון המת לארכיון החי, לחזור לנקודת אפס מדומיינת של הוויית המזרח ולאפשר להתפתחות של חיים ומוות בזיכרון להתרחש מחדש בצורה חופשית ומלאה.

3. מרחב וזיכרון: גיאוגרפיה כהיסטוריה והיסטוריה כגיאוגרפיה
להליכים מובהקים אלה של כור ההיתוך, מבנה המוכר מארצות הברית כפרויקט זירוז התכת קבוצות הגירה, נלוו שני מאפיינים, ששימשו כחומר המדביק וכחומר המפריד של תערובת שבעבעה בתוך הכור האוניברסאלי, שלמעשה היה המערבי, היה לחומר המדביק, והערביות – שלמעשה הומשגה עוד בראשית המאה, באמצעות המבט האירופי הקולוניאליסטי – כאוריינט, הייתה לחומר ההודף, המפריד. הקריאה הבו–זמנית של הערביות כריק במישור הגיאוגרפי ושל המזרחיות כריק במישור הזיכרון ההיסטורי ההגמוני, העצימה את הכחשת היהדות כציוויליזציה תרבותית המגלמת בתוכה גם את קוטב המזרח ואת ארץ ישראל כטריטוריה הממוקמת במרחב ים–תיכוני. קריאה זו, האופיינית למכונני המעשה החלוצי בארץ, החריפה אצל היהודי ממוצא מזרחי את האמביוולנטיות כלפי שורשיו ועיגונו בעולמה של ערב והאיצה את ניסיון יצורו החדש כמערב.

הסימטריה בין יצור הפרויקט ההיסטורי כמכיל משטחים שלמים של דפים ריקים שמלאותם נתפסה כבלתי רלוונטית או שיועדה לכל היותר לפרויקט ארכיוני מן הטיפוס הקובר, ובין הפרויקט הגיאוגרפי שתפס משטחים מלאים כדף מחוק וריק, היא ברורה .בעיתוי הנוכחי יש בתרבות הישראלית התאמה בין הפרספקטיבה והמבט הרפלקטיבי על הארכיטקטורה שנוצרה בארץ ובין הזינוק הברור לתודעה של אמנות בני הדור השלישי – אלה הן שתי צורות של השתחררות וטיפול בפרקטיקות ההסדרה היסודית של תרבות, מרחבי זיכרון וממשות: היסטוריה וגיאוגרפיה; ההיסטוריה היא הסדרת הנראטיב וקביעת דרך המלך של הזכרון. הגאוגרפיה היא הסדרת מרחב ממשי שלעולם היא מייצגת בו זמנית את מה שמייצגת הפרויקט ההיסטורי במוקם נתון בהסדירו את הזכרון ההגמוני.

הסימטריה ההדוקה בין גיאוגרפיה והיסטוריה מאפיינת את כלל הבחירות שנערכו במרחב הישראלי.

הבסיס לישראליות החדשה והשלת מעטפת היהודת המיושנת היה קשור בזיהוי האוניברסאלי והאקזיסטנציאלי כחסר סימנים והאתני / לוקאלי / מקומי, כגדוש סימנים. זוהי תבנית דיכוטומית החולשת מאז קום המדינה מעתה על הקודים הלגיטימיים של התרבות. יש משמעות אחרת לאי הגילוף בזמן =[כלומר יצירת עיר שאינה עמוסה בהיסטוריה] , כפרקטיקה המתבצעת בעיר תל אביב השוכנת לחוף ימים ופניה לאירופה, עיר שריקותה כביכול מכוונת למלאות האירופית לבין אי הגילוף בזמן כפרקטיקה המתבצעת בערי הפריפריה, במוצרי בנייה זעירים המיועדים ל”אוכלוסית פועלים” – כפי שהגדיר בן גוריון את מעמד העלייה המזרחית עבור הכלל – מוצרי כלא קטנים עד כדי לדמות לשובך יונים – מחוקים מסימנים המיועדים לקבוצת הגירה המנושלות מעברן. “קהילות תעשייה” [כך כונו אז יהודי צפון אפריקה ומזרח אסיה הבאות לשרת את המרכז. התפיסה היתה שלשם כך יש לכונן ולקבוע צמתים ונקודות כינון חדשות בכל מישור ומובן.

כיום כשבעים וחמש שנה מאז הקמתה – מדינת ישראל מצוייה בתהליכים רחבים אחרים. המערכת האקדמית התרחבה והתעשרה. התהליכים הבינדוריים נדונים יותר ויותר הן בתחום השואה והן בתחום המזרח להבדיל. יחד עם זאת לעיתים קרובות בעיית המזרח או יהדות האסלם נותרת כבעיית זהות או כבעית מעמד. כבעיית מעמד מקומה לכאורה בחוגים לסוציולוגיה וכבעית זהות בחוגים לאנתרופולוגיה או ליוזמות וולונטריות בסגנון זהות ומורשת.

מהפכות חשובות התרחשו בתחום התרבות הישראלית אלא שהן עלו מלמטה מן הכוחות העממיים שקידמו אותן כמו מהפכת הפיוט הבלתי נשכחת שלבסוף איזנו גם את המודעות האירופאית למשאביה בשירה ובמוזיקה חסידית. פני המדיה והשוויון החברתי השתנו ומשתנים תדיר במובן של יצוג רב תרבותי. אלא שיצוג על בסיס פנים חזות ומוצא אתני הוא רק ראשיתה של אתיקה ואין בו מן האסתטיקה העמוקה הנדרשת ליצוגו של הון סמבולי עשיר כל כך כמו שיש לכל אחת ואחת מפזורות ישראל בצפון אפריקה ספרד הבלקן מזרח ודרום אסיה לכל אחת לחוד על האקלים התרבותי המיוחד לה ולכולן גם יחד כ”מזרח” כפי שאורגן ונוצק בישראל.

לעיתים קרובות נדמה עם זאת כי האיבה ההדדית הטינה בין המחנות נשמרה ונשמרת עד כדי כך ששסע הזהות מזרחי אשכנזי מתורגם פעמים רבות לשסע לאומי ופוליטי רווי שנאה. מן ההכרח הוא לשלב בין תפיסות והסתכלויות הבאות מהסתכלות היסטורית מתוך ספרות ומחשבת ישראל באופן קלאסי ובין תפיסות פוסטקולוניאליות.

הראשונות מעוניינות בחשיפת מאגר התכנים, בפתיחת ארון הספרים היהודי המזרחי הנעול, בפתיח הארכיב של חכמת ישראל מן המזרח שהובלה כניסוחו של שלום לקבורה מכובדת. האחרונות מודעות לערכה של השפה הערבית כגורם מתווך בשיקום הזהות היהודית ערבית.

אלה ואלה דברי אלהים חיים’ אולם אין להניח שתיקון היסטורי יבוא כאשר בשם נימוקים פוסטקולוניאליים המתרכזים אך ורק בלימוד השפה הערבית ותרבות האסלאם הראויים רצויים וקריטיים לקיומנו כעם יהודי ובמזרח התיכון יבואו במקום לימוד עומק של תשתיות ותכני מחשבה פילוסופיה הגות ופיוט והכרות ממשית עם גלריית האישים של מנהיגות ספרד. שכן ספרות זהות ותרבות איננה נכתבת ללא תולדותיה.

גם אין להניח שעלינו לשמר את החייץ בין מדעי הרוח ובין מדעי החברה ולקדם את שיח הזהות המזרחית אך ורק על בסיס מעמדי חברתי כפי שמתרחש כיום בחלק מן הדיונים האקדמיים במזרח.

אם כך יהיה הרי שאוצרות ההיסטוריה היהודית יוכו פעמיים. הפעם האחת בשם הקולוניאליזם והפעם השניה בשם הפוסט-קולוניאליזם.

הכיוון השני הפורה והמוצע של ‘אלו ואלו דברים אלהים חיים’ הוא מיצוי הסגולות והתרומות של הדיון הפוסטקולוניאלי ומפעלי התרגום והשפה שהביא בכנפיו יחד עם חידוש בנין וכינון הלימודים הקלאסיים של לימודי השפות היהודיות לגווניהן השונים והמשך גישת השימור לצד כינון מחודש של לימודי היסטוריה מחשבה וספרות יהדות האסלאם, הכיוון השני החדש והמתבקש הוא כינון ההיסטוריה של יהדות האסלאם כדיסציפלינה וככזה מישור לימודים המנהל שיח פורה ומעשיר הן בתוך כלל לימודי ההיסטוריה של עם ישראל מערב ומזרח, הן לימודי האסלאם הכלליים הן בתוך כלל לימודי הספרות והן כתחום העומד במגע ישיר וחי עם לימודי מדעי החברה.

תחום אקדמי זה אינו נכנס להגדרת לימודי זהות כי לתחום איזון לימודי היסטוריה של עם ישראל בצידם האירופי ובצידם הספרדי מזרחי ומוסלמי באופן שישרת את כל עם ישראל והוא איננו קשור בהעצמה אתנית או מעמדית של קבוצת אוכלוסייה אחת בלבד.