מודלים של חינוך מסורתי

נושא החינוך תופס מקום מרכזי בעולם היהודי, בתפיסת המסורתיות ובכנס

תקציר חזון והמלצות הוועדה שעסקה בנושא בכנס הראשון מובא כאן בפניכם על מנת לתת רקע חשוב לעקרונות המנחים ולעשייה המתמשכת בתחום. לצידם הוספנו רשימה של פרופ’ מאיר בוזגלו המתמצת את עקרונות החינוך המסורתי. בתחום הפדגוגיה המסורתית הבאנו כאן רקע על יוזמות מרכזיות שפועלות בשנים האחרונות:

בדרכי חכמים וחכמות – יוזמות שונות המבקשות להוציא לאור את קולם של חכמים וחכמות מהמורשת היהודית של מאות השנים האחרונות במגוון רחב של נושאים ואת תוכנית פס הקול של התרבות היהודית-ישראלית.

המסורתיות כבשורה חינוכית לחברה הישראלית – פדגוגיה ומדיניות סיכום תהליך העבודה של ועדת החינוך המסורתי 2021.

רקע

התפיסה הרווחת של החברה היהודית בישראל כחברה דיכוטומית המחולקת בקוטביות ל”דתיים” ו”חילוניים” אינה משקפת נכונה את המציאות. רובם הגדול של היהודים בישראל אינם נמצאים בקצה ה”דתי” או ה”חילוני,” אלא בטווח הפרוס ביניהם. לפיכך, תיאור נכון יותר של החברה היהודית הוא של חברה המורכבת ממגוון זהויות יהודיות היוצרות רצף ביחסן אל המסורת היהודית.

אחת האוכלוסיות החשובות הממחישות רצף זה היא האוכלוסייה המסורתית, ש-% 35מכלל הציבור היהודי בישראל מגדירים את עצמם שייכים אליה. זוהי קבוצה המעורבת הן בעולם הדתי, הן בעולם החילוני, ומשמשת רקמה המחברת בין הקצוות; היא מקיימת שיח עם תמונות העולם האידאולוגיות השונות וממחישה בעצם קיומה את הרב-גוניות של הזהויות בחברה היהודית.

בניגוד גמור לרב-גוניות של הזהויות הדתיות ושל מרכיבי הזהות הדתית, מערכת החינוך בישראל מחולקת לחינוך “ממלכתי-דתי” וחינוך “ממלכתי.” החינוך הממלכתי הפך להיות מזוהה עם חינוך חילוני, על אף שלא הייתה זו הכוונה המקורית של ראשי המדינה. אלה התכוונו ליצור זרם שיתקיימו בו זיקות מגוונות למסורת. במקביל חלו תהליכים של החמרה והקצנה בחינוך הממלכתי-דתי, שהתבטאו במעבר לחינוך תורני ולווו בהקמת מוסדות נפרדים ובהדרה של תלמידים (לרוב מבתים מזרחיים) אל מחוץ למסגרות אלו. למעשה, הממ”ד במתכונתו הקודמת, ששימש גשר אמיתי בין האוכלוסיות, הולך ונעלם מן העולם, ובמקומו מתפתח ומתקבע הממ”ד התורני והדפוס החרדי-לאומי.

כיום, החינוך היהודי בשני הזרמים הללו אינו מתחשב בזהותה של האוכלוסייה המסורתית: בחינוך הממלכתי, לא זו בלבד שאין מספיק ביטויים חינוכיים לעולמם המסורתי של התלמידים בתוך החיים הבית-ספריים, אלא שגילויים מסורתיים כגון נשיקת המזוזה, שמירת כשרות, הליכה לבית הכנסת וכדומה, אינם מתקבלים בטבעיות. יתרה מזו, תוכניות הלימוד ודרכי ההוראה מעוצבות מתוך התכוונות לאוכלוסיית התלמידים החילונית. מיעוט העיסוק בחינוך יהודי בכלל העשייה הבית-ספרית עומד אף הוא בסתירה לזהותם המסורתית של רבים מתלמידי החינוך הממלכתי. המסורת היהודית חשובה לתלמידים אלה, ויש להם עניין ללמוד יותר, אבל בית הספר אינו רואה חשיבות רבה בחינוך היהודי. קיים פער, חריף לעיתים, בין העולם היהודי בבית לזה של בית הספר.

בחינוך הממלכתי-דתי התלמידים המסורתיים נחשבים תלמידים לא דתיים מספיק, העלולים להשפיע לרעה על חבריהם הדתיים. מגמה זו הוחרפה עם ההקצנה בחינוך הממלכתי-דתי, בעיקר סביב תחומים הקשורים לפרקסיס הדתי ולביטויים חיצוניים של הדת. יתרה מזו, ישנו פער בתפיסת הדתיות עצמה בין התלמידים המסורתיים לאלה הדתיים, ובמקרים רבים האידאל הדתי שהחינוך הדתי שואף אליו אינו הולם את האידאל הדתי של התלמידים המסורתיים. על הרקע הזה ישנן התנגשויות חוזרות ונשנות בין בית הספר ובין התלמיד המסורתי סביב נושאים כגון חבישת כיפה, תפילה, לבוש – שלהם ושל הוריהם – ועוד. המגמה השולטת בחינוך הממ”ד (שכאמור הולך והופך לממ”ד תורני) היא תפיסת הציונות הדתית מבית היוצר של מרכז הרב. אם אנו זוכרים ששיעור נכבד מכלל התלמידים המסורתיים (כ- % )70מוצאם ביהדות ארצות האסלאם, הרי ברור שקיימות תפיסות דתיות נוספות. גם %30 המסורתיים האחרים אינם אמונים על משנת החינוך הממלכתי-דתי.

הציבור המסורתי הוא נוכח-נפקד. נוכח בכל הזרמים היהודיים ונפקד מתוכניות החינוך וההתייחסות למורשתו ולתפיסת עולמו. הציבור המסורתי נחלק, שלא בטובתו, בעיקר בין שני זרמי החינוך המרכזיים, הממלכתי-דתי והממלכתי (למרות המחסור בנתונים, בשנים האחרונות עולה גם קולם של החרדים – המסורתיים.) בשני זרמים אלו אין כיום מדיניות חינוכית סדורה העונה לצרכים ולפוטנציאל הרב הטמון באוכלוסייה המסורתית. בפועל, האוכלוסייה המסורתית היא “סרח עודף” על תוכניות הלימודים ומבנה הזרמים החינוכיים, והיא אינה באה לידי ביטוי בהם. פער זה עלה בחריפות בדוח ועדת ביטון בשנת ,2016אשר ניתח את הפערים המשמעותיים הקיימים בתוכניות הלימודים, בכל הנוגע להכללת מורשת יהדות ספרד והמזרח במקצועות הרוח והיהדות. נוסף על כך, תפיסת העולם המסורתית והזהות היהודית הייחודית שפותחה במסגרתה, אף היא אינה באה לידי ביטוי משמעותי במערכת החינוך הישראלית.

המענה לאוכלוסייה המסורתית נדרש משתי סיבות משלימות. הראשונה נוגעת להתאמתה של מערכת החינוך לערכים ולתפיסות העולם החינוכיות המונחלות בבתים מסורתיים, כפי שזוכים שאר התלמידים במערכת החינוך. השנייה נוגעת למסורתיות כבשורה לחברה הישראלית. המסורתיות מביאה עימה בשורה של ממש לקידום ערכים יהודיים של מתינות וסולידריות בחברה הישראלית. בשורה זו באה לידי ביטוי בהיותה גשר של ממש בין השבטים השונים בחברה הישראלית.

ממלכתי הוא מסורתי: פדגוגיה ומדיניות
ועדת החינוך המסורתי שהתכנסה לקראת כנס ירושלים למסורתיות של תנועת תיקון ומכון בן-צבי מבקשת להציע תפיסה חדשה אשר מזהה את עקרונות החינוך המסורתיים עם הממלכתיות. למעשה, כיוון שהתפיסה המסורתית היא שביל זהב, שמאפשר ביטוי אישי – זהותי עמוק לכל תלמיד (ללא קשר למוצאו) אך פועלת לאיחוד ולגישור בין הפרטים, הרי שיש מקום לאמץ את התפיסה היהודית מסורתית כתפיסה הממלכתית. על מנת לקדם פרדיגמה זו, שרטטה ועדת החינוך שני נתיבים מקבילים למינוף הפוטנציאל הטמון בשילוב התפיסה המסורתית במערכת החינוך:

פיתוח פדגוגיה מסורתית (המסורתיות כבשורה חינוכית) – פדגוגיה מסורתית זו פותחה במשך שנים, ואף יושמה בעשרות רבות של בתי ספר בחינוך הממלכתי ובחינוך הממלכתי- דתי. היא התקבלה בעניין רב על ידי מנהלים, מורים, הורים ותלמידים. תחילה פותחו תכנים, מערכי שיעור ותוכניות בחינוך הלא פורמאלי על ידי “ממזרח שמש,” ובהמשך פותחו תוכניות ליווי לבתי ספר בחינוך הפורמאלי, ונכתבו אף ספרי לימוד בשיתוף עם משרד החינוך, על ידי “מורשה” של “כל ישראל חברים.” במהלך השנים נרכשו ידע וניסיון רב היכולים לקדם המשך פיתוח והעמקה של פדגוגיה מסורתית.

פדגוגיה זו מקבלת את השראתה ממורשת יהדות ארצות האסלאם בעת החדשה ומהמסורת היהודית העשירה והמקיפה לדורותיה. היא מביאה בכנפיה קול יהודי חברתי, מתון, קהילתי, דמוקרטי וקשוב לאתגרי הזמן והמקום. לעניין זה ראו אתר “כל ישראל חברים” שבו מאמרים וחומרים על חינוך יהודי מסורתי ומודלים שונים להפעלתו, וכן מספר עקרונות מנחים שהוצעו על ידי פרופ’ מאיר בוזגלו. זהו מודל המניח קווים כלליים המתארים את החינוך המסורתי ואת תצורת ההתפתחות שלו. עקרונות אלה מונחים בהמשך למסמך זה. פיתוח הפדגוגיה המסורתית לא רק יצור מענה לציבור המסורתי במערכת החינוך, אלא יהיה קרקע פורייה לחיבור של ציבורים נוספים לתפיסות היהודיות מבית ולדרכי החיבור בין התלמידים במערכת החינוך.

השאלה המרכזית שעלתה בדיוני הצוות הייתה כיצד להציע למערכת את עקרונות החינוך המסורתי ולהטמיעם בה, והאם מהלך כזה הוא ישים. דיון זה מבטא את המתח הקיים בין המסורתיות כזרם לבין המסורתיות כ”על זרם.” המסורתיות הישראלית נמצאת על פרשת דרכים. מחד, גוברים הקולות להפיכתה לזרם שייהנה מתקצוב ממוקד, בדומה לקבוצות אוכלוסייה מקבילות בישראל. תקצוב זה יעניק למסורתיות נתח תקציבי ניכר שיסייע לפיתוחה. מנגד הצביע הצוות על ייחודה של המסורתיות, הפועלת בחברה הישראלית כגורם מלכד כלל ישראלי ולא שבטי. אוכלוסייה זו איננה מעוניינת ביצירת חוזה עצמאי פרטי אל מול המדינה, כוחה הוא ביכולתה להיות מצע מאחד בין כל חלקי החברה הישראלית. אם כך, ועדת החינוך מבקשת להציע דרכי התמודדות עם שני הנתיבים שצוינו לעיל, כך שתחום החינוך יקודם באופן משמעותי, אך האופי המסורתי ויתרונותיו נשמרים.

המלצות:

1. פיתוח שפה פדגוגית מסורתית והתאמת תוכניות הלימודים – כפי שהראו “ממזרח שמש,” “מורשה” ו”כל ישראל חברים,” ובהלימה עם מסקנות ועדת ביטון– תוכנית הלימודים הישראלית אינה מביאה לידי ביטוי את מורשת יהדות ספרד והמזרח ואת זהותם של התלמידים המסורתיים. נוסף על כך, משרד החינוך אינו משקיע ישירות בניסוח הפדגוגיה המסורתית, בדומה להשקעה ביצירת מערכת ערכים ממלכתית וממלכתית דתית. עקרונות הפדגוגיה המסורתית אשר פותחו על ידי הצוות הם רק תחילת הדיון, ויש להעמיק בכל אחד מהעקרונות ולתרגמו לצורכי מערכת החינוך, בהתאם לגיל ולצורת החינוך (יסודי- על יסודי; פורמלי-לא פורמלי.

2. תשתית ארגונית – בהמשך להמלצות ועדת ביטון, יש לפעול בהקדם להקמתה של המנהלת להעצמת החינוך המסורתי. מנהלת זו תלווה את היחידות השונות במערכת החינוך בגיבוש אסטרטגיה לקידום מסורתיות בישראל, הן בהקשרים הפדגוגיים הן בהקשרים של הכללת התלמידים המסורתיים במערכת החינוך. גוף זה יסתכל על מערכת החינוך במבט הוליסטי ויפעל לקידום המלצות ועדת ביטון ולפיתוחן.

3. גיבוש אסטרטגיה להכללת תלמידים מסורתיים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי – יש לגבש אסטרטגיה להכללת תלמידים מסורתיים בזרם החינוך הממלכתי והממלכתי דתי. אסטרטגיה זו צריכה לכלול מעקב אחר היקף התלמידים המסורתיים במערכת החינוך ואחר אופן חלוקתם בתוכה; זיהוי מהלכים חינוכיים המקשים על שילובם של תלמידים אלו במערכת; ניסוח הפוטנציאל הגלום בשילוב מסורתיות במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית; וגיבוש מענים למימוש הפוטנציאל באמצעות התאמות במבנה הארגוני,תוכניות לימודים, הכשרות מורים ועוד.

4. התאמת הכשרות מורים – יש להתאים את הכשרות המורים, הן בהקשר של פדגוגיה מסורתית המממשת את הבשורה המסורתית, הן בהקשר של הכרת המורים להכללת תלמידים מסורתיים במערכת החינוך ומתן מקום לתלמידים אלו.

5. תשתיות פיזיות וסיורים – יש לפעול להקמתן של תשתיות פיזיות שיביאו לידי ביטוי את הבשורה המסורתית לחברה הישראלית. נכון להיום, אין בנמצא מוזיאון וסיורים חינוכיים המספרים את סיפורה הייחודי של מורשת זו. המחסור בתשתית פיזית בא לידי ביטוי בהיעדר מרכז מחקר ופיתוח (מו”פ) פדגוגי לקידום הנושא.

6. תקצוב ייעודי לרשתות חינוך לפיתוח המסורתיות – הצוות מזהה את חשיבותם שלשחקנים נוספים במערכת החינוך, בדגש על רשתות החינוך ורתימתם לטובת קידום הבשורה המסורתית החינוכית. הצוות ממליץ על הקמת מנגנוני תמיכה ייעודיים ברשתות שיפעלו לפיתוח שפה פדגוגית מסורתית והטמעתה בצורה חלקית או מלאה בבתי הספר שלהם.

7. הקמת בתי ספר מסורתיים – לשם קידום התפיסה המסורתית הצביע הצוות על החשיבות בהקמת בתי ספר ייחודיים המביאים לידי ביטוי מלא את הבשורה המסורתית. בתי ספר אלו ישמשו כ’אתרי מו”פ’ לפיתוח התפיסה המסורתית וישמשו מגדלור להטמעת התפיסה המסורתית בכלל מערכת החינוך הישראלית. הקמת בתי ספר אלה – אין פירושה הקמת זרם.

8. המשך שילוב המסורתיות בזרם המשלב – הצוות הצביע על הפוטנציאל הגלום בשילוב המסורתיות במסגרת ה’זרם המשלב’ הבא לידי ביטוי הן באפשרות לפתיחתם של בתי ספר מסורתיים במסגרת זו, הן בהעצמת השפה המסורתית ופיתוחה במסגרת בתי הספר הקיימים.

עקרונות לחינוך מסורתי – פרופ’ מאיר בוזגלו

1. זיקה למשפחה – המסירה נעשית במסגרת המשפחתית.
1.1 בניגוד לראיית ההורים כדור מדבר שצריך לחלוף מן העולם, ולתפיסה שבית הספר מציל את הילד מבני משפחתו שאומצה כמדיניות בישראל. מכאן עולה שבית הספר רואה בחיוב את הקשר למשפחה של התלמיד.

2. היחד היהודי כערך בישראל ובתפוצות – ערך היחד היהודי מתבסס על העבר היהודי, על ערבות הדדית וחוצה מגזרים. ערבות הדדית מתבטאת במעשה ובמחשבה. יש להתייחס להיסטוריה של עם ישראל כעם שלם ואינטגרלי, זהו הביטוי למערך הקשרים שבין חלקי העם היהודי.
לא מסתפקים בסובלנות כלפי “האחר,” ולא מסתפקים בהכלה של “האחר”.

3. חשיבה ביקורתית, בוחנת – לומדת לאור ערכי היסוד היהודים: שלום וכבוד הבריות.
3.1 נמנעים מדוגמטיות, אבל גם נמנעים מביקורתיות קנאית משולחת רסן, שאינה לוקחת בחשבון את הערכים הגדולים ואת המכלול.

4. לימודי מורשת – תנ”ך הוא מרכיב בלימודי מורשת תוך מתן מקום של כבוד להגות חז”ל ולמשנה. מקום של כבוד למחשבת ישראל והקשר שלה להגות העולם
4.1 לא מסתפקים בקריאה של מקורות מקראיים בלבד, ולא מנתקים את המקורות מן המדרש, וממחשבת ישראל המקיימת דיאלוג ומתח מפרה עם הגות העולם. השירה, הפיוט והניגון הם מרכיבים מרכזיים בבניית הזהות והיחד, ובהעברה של תכנים חינוכיים. חיבור של עולם המחשבה והחוויה.

5. חיבור בין יהדות למדעי הטבע – ישנה הרמוניה בין עולם האמונה היהודי והתמונה שעולה ממדעי הטבע.
5.1 דוחים תפיסות מדעניות שעושות שימוש במדע בכדי לערער על האמונה וכן תפיסות דתיות שרואות במדע איום על האמונה.

6. דמוקרטיה ואזרחות – אנו מחויבים לערך של מדינה דמוקרטית ויהודית ורואים באלו ערכים משלימים המקיימות דיאלוג עמוק ביניהן. החינוך לדמוקרטיה וליהדות הוא בסיס להכנה של אזרחים פעילים ומעורים בחברה.
6.1 דמוקרטיה משכינה שלום בין אזרחי המדינה מאפשרת למורשות לפתח את עצמו זו לצד זו, וחוסמת עריצות שלטונית.

7. מעגל השנה – הלו”ז העברי – מעגל החגים והמועדים והשבת. מועדים הבונים יחד יהודי-ישראלי ומטפחים ערכים פרטיקולרים ואוניברסליים מהותיים.
7.1 לא מצמצמים את המועדים לטקסטים ריקים, או לעידוד תרבות צרכנית בלבד.

מרכיב חשוב בחינוך הוא החשיבה על החינוך, וההתחדשות הנדרשת העולה מכך.