סיכום של הסדרה מסורתיות יהודית במבט רעיוני מכון בן צבי 202
באוקטובר 2021 התקיים כנס ירושלים למסורתיות הראשון. בהמשך לו, עלה במכון בן- צבי לחקר קהילות ישראל במזרח הצורך להעמיק במושג המסורתיות מהיבטים שונים. מתוך צורך זה נולדה היוזמה לקיים סדרה בת שמונה מפגשים, בחודשים שבין הכנס הראשון לשני. את הסדרה יזם ד”ר נדב ש’ ברמן והא גם ריכז את המפגשים. לפניכם תיאור תמציתי של התכנים שעלו בשמונת המפגשים שהתקיימו במכון בן-צבי באביב-קיץ תשפ”ב.
ניתן לצפות בכל המפגשים בערוץ היוטיוב של יד בן-צבי.
במפגש הראשון, אתגר המסורת בעידן המודרני, שוחחו פרופ’ מאיר בוזגלו והרב שי פירון בהנחיית יעל גידניאן על רעיון המסורתיות, על תהליכים חברתיים ורעיוניים שדחקו את המסורתיות מן האופק היהודי-ישראלי, ועל חשיבות המסורתיות לגבי האתגרים העמוקים של החברה הישראלית. לדעת בוזגלו, מסורתיות נבדלת הן מקנאות דתית חרדית והן מחילוניות אנטי-דתית, אך בה בעת מסוגלת לשמש כדבק שמחבר את כלל העם היהודי, בלי להחרים ולהדיר ציבורים שלמים. לדעת פירון, המסורתיות עשויה להיות המזור לקרע בין מה שמכונה ‘ישראל הראשונה’ ל’ישראל השניה,’ כלומר להיות ‘ישראל השלישית’ ודגם לממלכתיות מכילה ולא פלגנית.
במפגש השני, בין פרגמטיזם למסורת, דיברו פרופ’ יונתן כהן, פרופ’ יובל דולב, והרבנית ד”ר חנה השקס, בהנחיית ד”ר נדב ש’ ברמן, על הפרגמטיסטים האמריקנים הקלאסיים (פירס, ג’יימס, דיואי) ועיקרי משנותיהם, ועל הזיקות בין פרגמטיזם למסורתיות. בדומה למסורתיות, גם הפרגמטיזם לא מתחיל מאפס, אלא מתייחס בכבוד לאמונות ולהאמנות ( )beliefsאנושיות קיימות, כל עוד לא הוכחה טעותן. כשמתעורר קושי הכרתי או מוסרי לגבי תוכן מסורתי, השיטה הפרגמטיסטית מנסה לפתור אותו על ידי שכלול המערכת הקיימת, ולא על ידי ביטולה או ההפיכתה לקדושה. אם כן, יוצא שהפרגמטיזם ממערב והמסורתיות ממזרח מגלים דמיון מעניין, המאתגר את החלוקות והחציצות הקיימות.
במפגש הראשון, אתגר המסורת בעידן המודרני, שוחחו פרופ’ מאיר בוזגלו והרב שי פירון בהנחיית יעל גידניאן על רעיון המסורתיות, על תהליכים חברתיים ורעיוניים שדחקו את המסורתיות מן האופק היהודי-ישראלי, ועל חשיבות המסורתיות לגבי האתגרים העמוקים של החברה הישראלית. לדעת בוזגלו, מסורתיות נבדלת הן מקנאות דתית חרדית והן מחילוניות אנטי-דתית, אך בה בעת מסוגלת לשמש כדבק שמחבר את כלל העם היהודי, בלי להחרים ולהדיר ציבורים שלמים. לדעת פירון, המסורתיות עשויה להיות המזור לקרע בין מה שמכונה ‘ישראל הראשונה’ ל’ישראל השניה,’ כלומר להיות ‘ישראל השלישית’ ודגם לממלכתיות מכילה ולא פלגנית.במפגש השני, בין פרגמטיזם למסורת, דיברו פרופ’ יונתן כהן, פרופ’ יובל דולב, והרבנית ד”ר חנה השקס, בהנחיית ד”ר נדב ש’ ברמן, על הפרגמטיסטים האמריקנים הקלאסיים (פירס, ג’יימס, דיואי) ועיקרי משנותיהם, ועל הזיקות בין פרגמטיזם למסורתיות. בדומה למסורתיות, גם הפרגמטיזם לא מתחיל מאפס, אלא מתייחס בכבוד לאמונות ולהאמנות ( )beliefsאנושיות קיימות, כל עוד לא הוכחה טעותן. כשמתעורר קושי הכרתי או מוסרי לגבי תוכן מסורתי, השיטה הפרגמטיסטית מנסה לפתור אותו על ידי שכלול המערכת הקיימת, ולא על ידי ביטולה או ההפיכתה לקדושה. אם כן, יוצא שהפרגמטיזם ממערב והמסורתיות ממזרח מגלים דמיון מעניין, המאתגר את החלוקות והחציצות הקיימות.
במפגש הרביעי, מושג המסורת בהגות היהודית בעידן הקדם־מודרני, שוחחו פרופ’ עמירה ערן ופרופ’ דניאל שוורץ, בהנחיית ד”ר דוד סורוצקין, על רעיון המסורת בתקופת חז”ל ובהגות היהודית בימי הביניים, וזיהו את חשיבות עקרון המסורת לאור הקשרים הלניסטיים ופילוסופיים. שוורץ בחן את מופעי המונח מסורת והבנתו אצל הפרושים כמסורת אבות, לעומת האופן המקובע שבו תפסו את מושג המסורת בקומראן מחד ובתרבות ההלניסטית מאידך. ערן סקרה את היחס החיובי למסורת הדורות הקודמים בהגות היהודית בימי הביניים, בין השאר אצל ריה”ל והרמב”ם. סורוצקין איתגר את עמדותיהם לאור תופעת הכפירה והמתירנות שהיו קיימות ביהדות גם לפני העת החדשה.
במפגש החמישי, הציונות החילונית ומעמד המסורת, דנו פרופ’ גדעון כ”ץ ופרופ’ ניר קידר, בהנחיית יפה בניה, בחשיבות המסורת היהודית בהגות הציונית, בקולות בולטים בתוכה שטענו כי מסורת זו סיימה את תפקידה, ובניסיונם של מנהיגי הציונות לשמור על עמימות בונה לגבי מעמד המסורת ולגבי מתחים בין דת למדינה. לדעת כ”ץ, היה צורך במהפכנות של חלק מאבות הציונות (ברנר, ברדיצ’בסקי, וכן הלאה) כדי לנער את היהדות הגלותית מתרדמתה. מאידך, טען קידר כי דוד בן-גוריון ומדינאים ציונים רבים הבינו כי המסורת משחקת חלק בחייהם של רוב היהודים בישראל, וכי יש לאפשר למרחב הדיון לגבי פירושי היהדות להתנהל במרחב הציבורי והדמוקרטי, ולהימנע מ’למשטר’ אותו כשאין בכך הכרח.
במפגש השישי, מסורתיות מזרחית־ספרדית ושאלת הפרגמטיזם, שוחחו ד”ר דוד משה ביטון והרבנית ד”ר נעמה סט, בהנחיית ד”ר נדב ש’ ברמן, לגבי סוגיית המסורתיות בהגותם של הרב יוסף משאש ושלום משאש, תוך התייחסות להוגים חשובים נוספים כמו הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ודנו במושג ‘רבנות מסורתית’ ובשאלת קיומה בפועל של רבנות כזו. לדעת ביטון, אכן היו רבנים כדוגמת יוסף משאש שניתן לראות בהם מסורתיים, בעוד סט סבורה שזוהי המשגה בדיעבד, שחלה יותר על הציבור מאשר על מנהיגיו, וכי גם רבנים של ציבור מסורתי הם בסופו של דבר שמרניים בדרך חשיבתם. השמרנות, טענה סט, מאפיינת את המסורתיות ואת אנשי ההלכה באופן רחב יותר.
במפגש השביעי, מסורתיות יהודית לסוגיה: בין ישראל וארה”ב, דנו הרב חגית סבאג־ ישראל, ד”ר אריאל פיקאר, והרבנית דקלה דרוקמן-שרצר, בהנחיית נריה רפאל כנפו, בדמיון ובשוני שבין מסורתיות ספרדית-מזרחית לבין המסורתיות הקונסרבטיבית על ענפיה האמריקני והישראלי. בעוד דרוקמן-שרצר תיארה את הממשק בין המסורתיות הספרדית-מזרחית לזו האמריקנית כהרמוני, סבאג-ישראל הדגישה את ההבדלים בין השתיים, בין השאר בנוגע לצורך של קהילות מסורתיות לצמוח מן השטח ולהיענות לצורכי השעה בישראל. פיקאר עירער על הטענה הרווחת שיש הבדל מהותי בין פסיקת רבני ספרד והמזרח לבין רבני אשכנז. לדעתו, בכל סוגיה יש לבחון את הפסיקה שעל הפרק, ופעמים רבות מתברר שהחומרות או המקובעות ההלכתית מצויות דווקא במזרח, וכי גישה מסורתית יותר נמצאת לעתים דווקא במערב.
במפגש השמיני, תרומת המסורתיות לחברה הישראלית, דנו פרופ’ אבינועם רוזנק וד”ר יהודה מימרן, בהנחיית יעל גידניאן, בזיקות ובהבדלים בין המסורתיות הספרדית-מזרחית לבין העידן הפוסט-מודרני, לנוכח אתגרי השעה. בעוד שרוזנק טען שהמסורתיות מצטיינת ביכולת לומר אמירות ערכיות ברורות לגבי טוב ורע, ללא כחל וסרק, מימרן טען כי עיקרה נעוץ ביכולת להנכיח ולבסס את המחויבות המוסרית, הבין אישית. לדעת מימרן, אין מדובר באתגר קטן, והוא אינו טריוויאלי או נגזר בפשטות מעקרונות מוסר אוניברסליים. רוזנק טען כי יש דוגמאות מסוימות למסורתיות ביהדות המערב, למשל אצל פרנץ רוזנצוויג, אולם ביהדות ספרד והמזרח (רוזנק הדגיש במיוחד את מרוקו ויהדות צפון אפריקה) מצוי מודל קהילתי ומחשבתי שבו באה המסורתיות לידי ביטוי מכונן.
